יש מן המנחם והמוכר בקריאת ספריה של אגתה כריסטי; בין אם קראת ספר אחד שלה, או ספרים רבים, הרי שאת גיבוריה את כבר מכירה, בין אם זוהי גברת מרפל הקשישה וסביבתה הכפרית, או הרקול פוארו, הבלש הבלגי בדימוס, המקורב לכל חוקרי המשטרה באירופה, ועל כן מוצא עצמו מעורב בכל מיני מקרי רצח המתרחשים, הפלא ופלא, בדיוק כשהוא נמצא באזור. את גם מכירה את אתרי ההתרחשות, תמיד סביבה סגורה ומבודדת, תמיד קבוצת אנשים שאחד או אחת מהם ירצחו, וברור יהיה כי. הרוצח או הרוצחת יימצאו ביניהם, תמיד תחסר לך פיסת מידע מסוימת כדי שתוכלי להצביע על הרוצח, פיסת מידע שכמובן תהיה בידי הגיבור/ה, ובכלל, תמיד תתענגי על הקריאה בספר מהחל עד כלה.
מובן שיש בין ספריה מפורסמים יותר, שאף זכו למספר תרגומים ואף לעיבודים לסרטים, וכאלה הנחבאים אל הכלים יותר, חלקם מרתקים לגמרי וחלקם נינוחים, אבל לעולם לעולם לא תשתעממי בעת קריאתך.
הנובלות, הסיפורים והספרים הקצרים של קוני וויליס, כמו חלק מן הרומנים שלה יהיו בהם תמיד רוח טובה, אהבה, הומור, ובכלל תחושה נעימה וקריאה מהנה ביותר.
גם Take a Look at the Five and Ten עונה בדיוק על כל ההגדרות שלעיל. קריא, חכם, מהפך דפים ומענג.
גם בספר הזה חוזרת וויליס אל חג המולד, שנראה שהיא אוהבת במיוחד, גם כאן יהיו איש צעיר ואשה צעירה שיתאהבו האחד בשניה, אבל יקח להם קצת זמן עד שיכירו בכך, והספר נסגר כשעל שפתי הקוראת חיוך.
אוֹרי, גיבורת הספר והמספרת, היא בתו החורגת של דיוויד שהיו לו לפחות חצי תריסר נשים, ולכל ילדיהן הוא מתייחס כאילו היו ילדיו, ולכל קרובי המשפחה של נשותיו לשעבר, כאילו היו קרובי משפחתו, גם אם הנישואין ארכו שנים מועטות בלבד, והוא נוהג להזמין את כל קרובי משפחתו המורחבת, המתגוררים בסמוך, לארוחות החג החל מחג ההודיה, דרך חג המולד, ועד ערב השנה החדשה.
ושוב ג׳ודי פיקו, נראה שהיא הופכת להיות הסופרת הנקראת ביותר לתקופת המלחמה. סופרת שאפשר לקרוא את ספריה מהחל עד כלה בלי להשתעמם, ומצד שני לא צריך להשקיע יותר מדי מחשבה והגות בדבריה, ולא ממש להרהר בהם לאחר הקריאה. בכל אופן, לא יותר מדי.
כנהוג אצל פיקו, גם הספר הזה עוסק בסוגיה חברתית כלשהי, תוך הצגת סוגיה מוסרית כלשהי, כשלקוראת ברור מהי העמדה ה״נכונה״ לדעת הסופרת, ועוד כנהוג אצל פיקו, הסיפור מוצג מפי כמה וכמה דמויות, כשלכל אחת מהן תפקיד מובהק, אם כי איכשהו, שוב, השפה דומה למדי אצל כל הדמויות, כך שאלמלא הסיפור של כל אחת, קשה היה לדעת מי הדובר/ֶת.ֿ
ג׳ייקוב הוא נער עם תסמונת אספרגר, בתפקוד גבוה, הלומד בבית ספר רגיל / משלב יחד עם תוכנית לימודים אישית המותאמת ליכולותיו החברתיות (החסרות מאד) לבין יכולותיו הלימודיות (גאון לגמרי). ג׳ייקוב הוא הבן הבכור ויש לו אח, תיאו, שכמו בספר אחר של פיקו – שומרת אחותי – נאלץ לוותר ולהתפשר על חלקים נרחבים מחלקו במשפחה, משום שהוא צריך להתחשב. כל הזמן להתחשב.
בשבת השחורה – 7 באוקטובר, 2023, שהיתי בממ"ד עם אמי ואחותי. 18 שעות עד שחולצנו. מה שהתחיל כמשהו שנראה לכמה שעות, הפך לימים ושבועות. וכבר נגמר אוקטובר, רק המלחמה עוד לא.
הדברים שנכתבו בשעות הראשונות, ביום הראשון, פורסמו, אחרי עריכה ב"הארץ". יתר הדברים פורסמו, מדי יום בדף הפייסבוק שלי, ובדף הטוויטר.
והנה, גם כאן, אוקטובר הנורא, 2023
7.10.2023
אלה הדברים שכתבתי כשהייתי בממ"ד, בשבת 7.10.2023, וחיכיתי, ולא ידעתי לְמה:
אזעקת צבע אדום מושמעת פעמיים ברצף. הראשונה העירה אותי עם השניה הבנתי מה שמעתי ואצתי במדרגות
שם כבר שמעתי את הדי הפיצוצים.
התברר שזה היה רק הקדימון.
אחר כך התחילו הדיווחים בווטסאפ הפנימי של הקיבוץ.
לאט לאט התברר שזה הרבה יותר גרוע מכל התרחישים שיכולתי לחשוב עליהם.
צמד המלים שאני ממש, אבל ממש לא מחבבת בספרים. בעיקר ספרים שמשאירים את הקוראת בלי פתרון.
ישנה, למשל, אפשרות לכתוב סוף סגור לספר, תוך השארת קצוות משניים פרומים, ואז, אם הספר הראשון (והיחיד לעת הזאת) מוצלח דיו (וגם נמכר ונקרא, בל נשכח את המימד הכלכלי, הפחות מדובר) כי אז אפשר לכתוב המשכים.
למשל – משחקי הרעב. למשל – העונה החמישית, ואפילו – בנות הדרקון, שאלמלא הובטח בסופו של הספר כי יהיו לו המשכים, אזי הייתי בהחלט מסתפקת בראשון, ולא ממתינה להמשכיו.
אל הספר הזה הגעתי כמעט באקראי, שכל מה שידעתי עליו הסתכם בהמלצות חמות בכמה פורומי ספרים.
כמעט כמעט נטשתי לאחר שניים או שלושה הסיפורים הראשונים, ובכל זאת המשכתי עוד, עד שכבר לא היתה לי כל סיבה להפסיק, משום שנשביתי לא מעט בקסם כתיבתה של שגיא, ביכולתה לספר סיפור שלם, מרוכז ומהודק, בלי לוותר על ניואנסים, לקשור בין סיפורים שונים, כשהקוראת מבינה את הקשר הזה רק על פי שמות גיבורי וגיבורות הסיפורים השונים, ולחבר פיסות מכאן ומכאן, כדי להשלים עוד פיסת מידע, וכל הסיפורים נשארים פתוחים, כאילו התאפקה הסופרת ולא כתבה את פסקת הסיום, משאירה לקוראת את החירות הגמורה להחליט מה יבוא אחר כך.
ג'ודי פיקו אוהבת לדון בספריה בסוגיות חברתיות ומוסריות שונות, ולהביא אותן בפני הקוראת, שלעתים מתלבטת איזה צד מוסרי יותר, ובמי כדאי לתמוך, כמו, למשל, ב"שומרת אחותי", ויש גם ספרים, כמו "צעד גדול קטן , שבהם מוצבת מראה בפני הקוראת, ומכריחה אותה לבחון את עצמה. לפחות קצת.
כמה את גזענית, מתחת לכל המלים היפות, מתחת לעור, כמה, באמת, אפילו שאת לא שמה לב?
כן אנחנו הלבנים הפריבילגים לא תמיד מודעים לכל זכויות היתר שפשוט יש לנו. כך כותבת פיקו באחרית דבר לספר:
