קונל ומריאן גיבורי הספר הזה הם שני אנשים צעירים (צעירים מאד; לראשונה אנו פוגשים בהם בשנתם האחרונה בבית הספר התיכון); שני אנשים צעירים שאינם חריגים בתוך הסך הכל שסביבם, אלא שבעיני עצמם הם נראים, הוא לעצמו והיא לעצמה, כמי שאינם נורמלים. "אני לא יודעת מה הבעיה איתי, אומרת מריאן. אני לא יודעת למה אני לא […]
"היא קראה כל כך הרבה ספרים, אמרה, שהם התערבבו לה בראש. לעיתים קרובות היא מקפיצה את הילדים לבית הספר, חוזרת למיטה, מבלה שם כל היום בקריאה וקמה רק כדי לאסוף אותם. היא מסוגלת לקרוא שישה או שבעה ספרים בשבוע. לפעמים באמצע ספר היא נזכרת שכבר קראה אותו. זה בטח בגלל כמות הספרים שהיא קוראת, ובכל […]
ילד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם. אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע […]
"… יש מילים שכמוהן ככדורי רובה, אחרות הן צלילי כינור. יש שביכולתן להמס את הקרח סביב הלב, ובימים קשים מנשןא, כשאולי איננו חיים ואיננו מתים, אפשר אפילו לשגר מילים כצוותי חילוץ. עם זאת, אין די במילים, ואנחנו אובדים בשדות הבור של החיים אם אין בידינו אלא קולמוס לאחוז בו. .. " (עמ' 52) "מלים אינן […]
אשה אחת, אנגליה, שחיי נישואיה הסתיימו, שהיא סופרת, נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת בשפה האנגלית. ".. אי אפשר, … להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר […]
"היתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד […]
"'המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?' 'לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.' 'אז… הם לא מדברים אותה שפה?' 'דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.' 'אז הם לא מאמינים באותו אל?' 'הם כן מאמינים באותו אל.' אז.. אז למה הם נלחמים?' 'כי אין להם אותו אף.'" (עמ' 7 – 8) […]