ארכיון תגיות: ספרות מקור

אנשים כמונו – נעה ידלין

אבל לְמה ציפית? אני שואלת את עצמי…. כן, קראתי עד סופו של הספר, הפכתי בדפיו מתחילתו ועד סופו, אפילו עצרתי לרגע להציץ בביקורת אחרת על הספר, ששיבחה אותו מכל וכל.

אולי אני סתם לא רואה דברים?

עכשיו, כשאני כותבת את הביקורת הזו, הצצתי לביקורת שלי על ספרה הקודם שקראתי – בעלת הבית; יכולתי להתחיל את הביקורת הזו באותן מלים ממש: "נו, אז מה?   זו התחושה שנותרה בי אחרי קריאת הספר הזה.  זאת אומרת – היא יודעת לכתוב, נועה ידלין, בהחלט יודעת לכתוב, והספר קולח, פחות או יותר (לפעמים קצת פחות), והחל מאמצע הספר (בערך) הוא אפילו מתחיל "להפוך דפים". אבל זהו, זה הכל. אין תובנות חדשות, אין שפה מיוחדת, אין שום דבר שישאר אחר כך מן הספר הזה."

כי כן, גם מן הספר הזה "אנשים כמונו" אני יוצאת בעיקר עם תחושת החמצה; אולי כי ציפיתי, לפחות על פי הכתוב על הכריכה האחורית, למעט אינטרקציות מעניינות של המשפחה ה"לבנה" שבאה לחיות בשכונה הדרומית, תחילתה של ג'נטריפיקציה אולי, עימותים אפשריים עם השכנים הוותיקים.

אבל לא באמת קורה משהו בספר. אסנת ודרור, זוג עם שתי בנות עוברים לגור בשכונה קצת שכוחה (דרום מזרח תל אביב לפי התאורים), אבל לא לגמרי מנסים להתערות בה. הבת הגדולה הולכת עדיין לבית הספר הקודם שלה, ולשנה הבאה הם מנסים לרשום אותה לבית הספר לטבע, ובשום אופן לא ירשמו אותה לבין הספר בשכונה, וגם את הבת השניה הם מבקשים, בבוא היום לרשום לבית הספר בו לומדת הגדולה.

להמשיך לקרוא

Share

השמלה – לאה איני

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

להמשיך לקרוא

Share

עד שנולדתי – איתמר לוי

"ב- 30 במאי 1956 נכתב ביומן המשפט האחרון. משפט אחד קצר ומסכם, 'נולד איתמר'." (עמ'191)

וזהו הפרק האחרון בספר. ועד שהגעתי אליו, נסעתי במסע בזמן ובמרחב, האמיתי והמדומין, מפאתי האימפריה העות'מאנית, ומוורשה שבפולין, משם הגיעו הורי הוריו של לוי, נושאים עמם את משא הדורות בתפוצות היהודים בעולם, מהדהדים את התנועה הציונית והתנועה לארץ ישראל בכלל (גם זו הפחות ציונית, זו של "אין ברירה"), וכל זאת ללא כל פאתוס או מלים גבוהות, או סתם תחושת שליחות.

באו. במסע על פני ימים ויבשה, ברכבת ובאונייה, נשאו עמם רכוש וממון (לפחות בחלק מן הדרך, עד שבוזבז או אבד, או לא היה מעולם..) ושפה, וזכרונות, שירים משם, תמונות משם.

ויותר משזהו סיפור מסעם לכאן, וסיפור השתקעותם כאן, ובנייתם של חיים חדשים, זהו סיפור דמיונו הפורה של איתמר לוי, שלקח את סיפור השושלת ממנה נולד, ועטף אותה במה שיכול היה להיות, ואולי היה, הרי אין באמת עדויות לכל מחשבה או אמירה, ויותר מכך – למה שלא יכול להיות, לפחות לא נתפס בחשיבה הרציונלית, והופך במקלדתו של לוי לחלק בלתי נפרד מסיפור המשפחה.

להמשיך לקרוא

Share

בַּסּוֹף כּוּלָם נָמוּתוּ – קובי ניב

"…'הדחקתי כמעט הכול. שכחתי. מחקתי מהמוח כמו שמוחקים קבצים במחשב. ככה אנחנו בעצם חיים. מתכחשים לכל זכר של מוות. תראה באיזה מהירות מסלקים את המכוניות ההרוסות מהכבישים אחרי תאונות ושוטפים את הדם, ותוך שעה שעתיים אין כבר שום זכר לזה שלפני רגע מתו פה שלושה אנשים, שהיו להם הורים ואחים וילדים וכל זה. אנחנו מוחקים כל זכר למוות. כאילו שככה זה ימנע מאיתנו למות. כאילו שאם לא נדע שאחרים מתים, כאילו שאנחנו לא יודעים שכולם מתים, אז אנחנו לא נמות. ..'" (עמ' 96 – 97)

חמישה אנשים, ישראלים לשעבר, פליטים, כאלה שתלויים בחסדי המעסיק הנוכחי, שאם יום אחד יימאס לו מהם יכול להסגיר אותם לשלטונות, או סתם להיפטר מהם בכל מיני דרכים, יושבים על אסדה לפינוי אשפה בניו יורק. נוסעים עם הררי אשפה בשקיות אל מקום הפינוי, וחוזרים. כך מדי לילה.

הם לא מדברים הרבה, כי אם מדברים מתחילים להזכר, והם לא רוצים להזכר, כי להזכר זה כואב. וכל אחד מהם "טיפוס" בפני עצמו, מוזר בפני עצמו.

".. לא יודע למה, אבל כולנו היינו פה קצת מוזרים. זה מוזר לי עכשיו שאני אומר את זה ככה. כי בעצם כל בני האדם, לא רק פה, בכלל בחיים, גם אלו שהם כאילו הכי רגילים בעולם, הם כולם לגמרי מוזרים. אז ככה היינו גם אנחנו, בני אדם מוזרים, שרוטים, רגילים, שפתאום, אולי לא פתאום, הפכו לפליטים, מסתתרים, מנותקים, אבודים … אני חושב שלא רצינו לזכור, לא לזכור ולא להיזכר במה שהיה. בגלל זה היינו שותקים, כולם. …" (עמ' 13)

אבל אי אפשר באמת להעביר כך שעות על גבי שעות בשתיקה, אז קצת מדברים. משתדלים לא להזכר, לא לדבר על מה שהיה. על מה שנשאר קשה לדבר, כי אין להם מושג מה נשאר. לא מדברים על זה. גם לא בחדשות.

מה שהיה פעם מדינת ישראל, ומה שהיו פעם השטחים הכבושים או המשוחררים או הגדה המערבית או יהודה ושומרון (אפשר לבחור, אם רוצים), הוא שטח מגודר, שאי אפשר לגשת אליו, אין יוצא ואין בא. לא יודעים מי חי, מי מת? ואיך?

להמשיך לקרוא

Share

סוף המשחק – ליעד שהם (תיק נוער 3)

זהו. זה האחרון בסדרה. לא צריך יותר לכסוס ציפורניים. יש כאן סוף; סגירת מעגל.

כי אחרי הכל, נשארנו ב(סוג של) מתח מאז הספר השני בסדרה – "איש הפח", שהוא בתורו פתר חלק מן המתח שנשאר אחרי הספר הראשון בסדרה – "סיכון כפול", ובין הראשון לשני לשלישי חלפו חודשים ארוכים. אבל הסוף, כאמור, הגיע.

דנה ואיתי שהסתבכו שניהם עם איזה ארגון פשע השולט בשוק הסמים, נמצאים בתחילת הספר הזה בתכנית להגנת עדים. כל אחד מהם בנפרד. אי אפשר עוד לדעת במי ניתן לבטוח, אי אפשר להפגש, אנשי הקשר שלהם מזינים אותם במעט מאד מידע.

עד ש – ובכן, כל מי שטרם קרא/ה את הספרים הקודמים – זוהי אזהרת ספויילר (בעצם, יכולתי להזהיר כבר קודם). הם נפגשים. יש מי שמפגיש אותם, שלא בידיעת שומריהם, ומכאן תתגלגל העלילה כאשר כל מי שהם בוטחים בו עלול להיות סוכן כפול, והם נושאים עימם משא חוסר אמון מכל שקרה להם עד כה.

בדרך ייפגשו ברוע ועוד רוע, בחוסר אכפתיות לחיי אדם, יופתעו שוב ושוב מבגידות. יברחו, יחזרו, יעקבו, יהיו נעקבים.

להמשיך לקרוא

Share

רשימות מארץ הכביש – אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה בורא עולמות; עולמות מיסטיים, עולמות אחרים, אפשריים לגמרי, אבל אין דרך לדעת, עד שנגיע, עם נגיע, אם יש בכלל, עולמות שכאלה. ב"עולם הסוף" לקח אותנו גפלה אל העולם אליו נגיע (אם נגיע) אחרי שנמות. עולם מפורט ומסודר ומתוכנן להפליא. ב"עשתונות" עולם המתים הוא חלק מן העולם שלנו, חלק נסתר ונוכח בו בזמן. ב"האורחים" מתקיים עולם שבו מתקיימות מטמורפוזות משונות, ממש בתוך העולם הזה שבו אנחנו חיים. כך גם בספרו החדש – "רשימות מארץ הכביש" נברא עולם חדש, כזה שאנחנו לא באמת מכירים. עולם שאליו נגיע, אם נגיע, אם ישנו כזה, בארץ שבה לא חיים ולא מתים.

זוהי ארץ הכביש.

נסו להעלות בדמיונכם כביש, באיווה נניח, העובר בין שדות תירס משני צדדיו; אין רואים את תחילתו ואין רואים את סופו מאופק עד אופק.

זוהי ארץ הכביש, בה מוצא את עצמו גיבור הספר – תמיר גושן. אין הוא יודע איך הגיע אליה, אין הוא יודע איך יוצאים ממנה. רק כביש ארוך-ארוך לפניו, ועליו מסומנות טבלאות יאוש: ארבעה קווים הנחצים בקו חמישי, אחת אחרי השניה. ושקט. שקט מחריש אוזניים. או רעם מתגלגל מרחוק, אבל אין עננים, אין שום סימן שאפשר ללכת על פיו.

מין ארץ "לימבו" שכזאת. ארץ ש"בתוך סוגריים"

"'כל מה שקרה לך עד שהגעת לכביש הזה התרחש מחוץ לסוגריים. גם מה שיקרה לך אחרי שתלך מפה, לא משנה אם תצא מפה בחיים או לא. .." (עמ' 60 –  61)

"… סביר להניח שכשאיחלץ מהסוגריים הזדוניים .. לא אזכור דבר ממה שקרה. .." (עמ' 103)

להמשיך לקרוא

Share

ילדה רעה – נעמי לויצקי

"הגעתי לשלב בחיי שבו אני יכולה להרשות לעצמי לבחור. לבחור מה לעשות ומה לכתוב, עם מי וכיצד לבלות, ואת מי ואיך לאהוב. אין לי עוד צורך למצוא חן בעיני מי שלא מעניין אותי ואין בי רצון להוכיח דבר לאיש. … ממרום גילי אני אמורה להיות אסירת תודה על חיים מרתקים…" (עמ' 356)

קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים; מעניין איזה סיני חשב על נעמי לויצקי, כי החיים שלה היו, ועודם, מעניינים; מאד מעניינים. למען האמת – מעניינים במידה שמספיקה ליותר מאשה אחת.

בחלקם – מעוררי קנאה או השתאות, כי כמה מאיתנו זכו להיות נוכחות בזמן כתיבת דברי הימים, להיות על יד, לדווח, לראות, לשמוע, לעתים אפילו לקחת חלק בארועים שרובנו קראנו עליהם בעיתונים, או שלא קראנו, משום שהצנזורה הצניעה אותם; כמה מאיתנו הכירו או מכירות באופן אישי ומקרוב מנהיג זה או אחר? כמה מאיתנו גרו תקופות לא קצרות בבית מלון בו מתארחים בדרך כלל שועים ורוזנים, ומנהיגי מדינות, ואותו מלון היה לנו לבית, לא מקום שמתארחים בו?

וישנו הצד השני של החיים המעניינים, כזה שבדרך כלל מוסתר, שלא מדברים עליו, כי מי רוצה לדבר על כאבים, על עניינים שהודחקו כליל מן ההכרה, על שנים שנשכחו, ש"נמחקו" מן הזכרון?

הרי הרבה יותר קל ופשוט לכתוב על הזוהר, על הנסיעות, המסעדות, הברים, החברים, המנהיגים, הארועים, ההתחככות בהיסטוריה בהתהוותה.

להמשיך לקרוא

Share

השופט – שי אספריל

ימים לא קלים עוברים על מערכת המשפט בזמן הזה; הועדה למינוי שופטים מתגלה כמקום שבו נחתכים גורלות ומתמנים מינויים לא תמיד ראויים, ומיד יש מי שמעלה מתהום הנשיה מינויי עבר, שאף הם נעשו מטעמים שאינם ענייניים, מינוי מקורבים (אשתו של.., בנו של..), מינוי "מטעם", מינוי על פי מכסה (אחת אשה, אחד ערבי, אחד מזרחי..); ומיד נשמעים קולות על אובדן אמון במערכת, ו"ניקוי אורוות כללי". ובתוך כל אלה שופטים טובים יותר או פחות, עורכות ועורכי דין ישרים פחות או יותר, חייבים להמשיך לעשות במלאכה, לטעון טיעונים, לפסוק פסקים, לגזור דינם של מורשעים…

ובתוך כל אלה שקעתי ראשי ורובי ב"השופט" ספרו המצוין של שי אספריל ש"גרף" אותי אל תוכו, והסיט אותי מכל עיסוקי (ככל שאפשר, כמובן).

השופט הוא אריאל בן אליאס; שופט מחוזי צעיר (יחסית), מעמיק ומוצלח (ככל שניתן לשפוט, בעל ידע נרחב, ולא רק בתחום עיסוקו, שחב את קידומו גם (אך לא רק) לאחת מאותן מכסות ידועות, ודרכו ל"עליון" נראית סלולה אם רק לא יעשה שגיאות קלות או נוראיות, אם רק לא יתגלה איזה סוד אפל בעברו.

"לפעמים לא צריך לעבור על החוק כדי שיראו לך את הדרך החוצה. לעיתים די בהתבטאות לא מוצלחת או בתמונה שלך עם המאהבת. לפעמים די בהימצאותך במקום לא הולם, אם בכנס פוליטי שנוי במחלוקת ואם במרתף מפוקפק, ומאחוריך מלכה שמצליפה בישבנך בשוט." (עמ' 112)

אבל יש איזה סוד אפל; כזה שמעולם לא חלק עם איש, כזה הרודף את מחשבותיו וחלומותיו, מסייט שנתו בלילות ומתגנב למחשבתו בימים, סוד שיותר משמעיק על מלאכת השיפוט, מערער את חייו הפרטיים.

להמשיך לקרוא

Share

מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

הרחק מעצי התרזה – יונתן ברג

דו"ח נטישה

ניסיתי. באמת שניסיתי. עד עמוד 206 הגעתי.

ודי לי.

הדמויות לא קרמו עור וגידים בעיני רוחי, לא הצלחתי לראות את המקומות, את הבתים, את הדרכים. השפה יפה ועשירה ומיוחדת, אבל הסיפור לא לגמרי סיפור.

אז ויתרתי.

יעקב, פרופסור בגימלאות, שעזב את ברלין רגע לפני שאי אפשר יהיה לעזוב, והקים כאן בית ומשפחה, ואחר כך עוד משפחה. בערוב ימיו מתגורר לבדו, בניו מנוכרים לו. ושכנתו, בר, אשה צעירה ויפה, יוצאת עדות המזרח יש לומר (ויש לזה איזשהו תפקיד בספר), שמשפחתה חמה ואוהבת, ובעלה עשיר, אך אינו רוצה, בינתיים, ילדים.

להמשיך לקרוא

Share