ארכיון תגיות: ספרות מקור

שבוע באמצע החיים – ליעד שהם

"שבוע באמצע החיים"; כותרת מדויקת לשבוע הזה שממש עכשיו נגמר. שבוע עמוס מטלות, בעבודה ומחוצה לה, עם נסיעות ארוכות מהרגיל (לא, אי אפשר היה לקרוא בדרך!). אחרי ספר שהכביד במיוחד על הנפש.

טוב שיש ספרים כאלה, שהופכים את הקריאה לתענוג צרוף בלי צורך לחשוב יותר מדי (אפילו את הרוצח גיליתי לפני שהגעתי אליו במהלך הקריאה), בלי צורך להתעמק בנפש האדם. קריאה שהיא זורמת וכיפית ונעימה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ובעוד "עשרות הספרים הממתינים להיקרא" תובעים את תשומת לבי וזמני מן המדף, החלטתי "לנוח" קצת מקשיי החיים המזומנים לגיבורי וגיבורות כל כך הרבה ספרים. לליעד שהם תמיד יהיה ספר מתאים בדיוק לזמן הזה.

גילי קורמן, עורך דין זוטר במשרד לא גדול, עוסק בתחום הכה-לא-מרתק של צוואות וירושות (החדר האחרון במסדרון המשרד), רווק עם חברה שהוא רוצה להתחתן איתה כי כבר הגיע הזמן להתמסד, אמא שלוחצת שכבר יתחתן, שני חברים טובים. חיים רגילים ולא מרתקים במיוחד.

עד שלמשרד נכנסת גאיה, כוכבת טורי הרכילות, אשה עשירה שבעלה לשעבר, בעל מוניטין מפוקפקים באשר למקור הכסף שלו, מרצה מאסר בבית הכלא. גאיה הגיעה כדי להכין צוואה, ובה המוּטב הוא קורמן, חבר ילדותה.

להמשיך לקרוא

Share

שפילפוגל, שפילפוגל – מתן חרמוני

יש אנשים (ונשים) האוהבים מאד ספרות וספרים, וכל כך אוהבים, שהחליטו להקדיש כך וכך שנים ללימודי הספרות באוניברסיטה; חלקם נשארו שם עוד שנים רבות, חלקם אפילו הפכו לחלק מהסגל, קבלו תקן ויחידי סגולה אף קבלו קביעות. וכל מי שעבר שם, במחלקות לספרות למיניהן, בכל מיני אוניברסיטאות ושאר מגדלי שן, יכול לספר (אם כי, בדרך כלל, לא ממש עושים זאת) על כל המתחולל בין כותלי המוסד והמחלקה, על הפוליטיקות הפנימיות, על התחרות, על השנאות והאהבות וכלל היצרים הבאים לידי ביטוי בכל מיני דרכים, ומעורבים בהן, בדרכים הללו, כל מיני חישובים וחישובי –חישובים של בעד ונגד, ומה יכול לקרות אם וכאשר וכולי.

לעתים מכהנים בתפקידים שונים, בכירים יותר או זוטרים פחות, בני אותה משפחה, הורים וצאצאיהם, או בני ובנות זוג, בדרגות שונות לעתים, בכפיפויות שונות, ואז נוספים חישובים אחרים  במהלך החישובים, והשיקולים מסתעפים גם לטובת או כנגד בני המשפחה.

וישנם אנשים (ונשים) שמאד אוהבים ספרות וספרים, אך מעולם לא הסתופפו בין כותלי האקדמיה, לפחות לא זו שעניינה ספרות, ועל כן נסתרים מעיניהם כל אותן פוליטיקות גבוהות ונמוכות, כל אותם שיקולים וקשרים וחישובים (אם כי, ניתן לשער כי חלק מאותן פוליטיקות וחלק מאותם חישובים תקפים גם לגבי פקולטות אחרות, אבל כאן, בספר הזה, החוג לספרות הוא הנושא והרקע, ועל כן נתמקד בו.)

היו כבר ספרים, בעבר, שעסקו במתרחש בחוגים לספרות שבאקדמיה, וזכור לטובה "מוות בחוג לספרות", ספרה של בתיה גור, שבו התככים והפוליטיקות הפנימיות בתוך החוג הביאו אף לרצח. (אם טרם קראתם, כדאי מאד שתשימו ידיכם על כל הספרים בסדרת המתח בה מככב הבלש אוחיון; ספרים מרתקים ומותחים, כאלה שפתחו את הדלת לספרות המתח הישראלית בת זמננו. אבל זה כבר עניין למאמר אחר). גם חיים באר, בספרו "בחזרה מעמק רפאים", פותח צוהר לנעשה בחוגי הספרות המקומיים, אם כי לא רק באקדמיה.

להמשיך לקרוא

Share

נער האופניים – אלי עמיר

בעידן שבו ניתן לצרף מלים למשפטים, משפטים לפסקאות, פסקאות לפרקים, לאגד את כולם, להעביר לבית דפוס, להוסיף צילום בכריכה, ולקרוא לזה ספר, להוצאות הספרים יש תפקיד חשוב; לבחור את הספרים שעוברים איזושהי נפּה, לתרגם תרגום איכותי (אם כי גם כאן חזיתי בלא מעט "נפילות"), לערוך, כן, אפילו ספר מתורגם צריך לערוך כך אמר לי פעם עורך באחת מהוצאות הספרים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספר שנכתב בשפה העברית, והוגש להוצאה לאור שהחליטה כי אכן יש לקחת את קובץ המלים והמשפטים והפסקאות והפרקים ולהפכם לספר. צריך לערוך! צריך לשים לב לסדר הדברים כפי שיובאו יום אחד לעיני הקורא/ת, צריך לקצץ, צריך לשים לב לכפילויות, צריך להרחיב במקומות מסויימים.

אבל אסור להניח לכתב היד כפי שהוא. אסור.

והנה, כשכבר חשבתי להניח את הספר הזה, אחרי מאה וקצת עמודים, ואולי לחזור אליו בעתיד, אולי לא לחזור אליו כלל, החלטתי שאולי בכל זאת אנסה עוד קצת. וטוב שעשיתי זאת. כי הסיפור סוחף לגמרי.

סיפורם של העולים מעיראק, שבאו לכאן, חלקם כנגד רצונם, שלא לגמרי התערו בארץ הזו, שנשלחו למעברות ולכפרים נידחים, בשולי המקומות המיושבים של ה"ותיקים".

סיפורו של נורי, בן דמותו של עמיר, ככל הנראה, שמשפחתו גלתה מביתה אל מקום שאמנם אינו נידח כלל, אלא כפר הצמוד לגדרה, אלא שזהו כפר לעולים, שהצריפים בו קטנים, והאבק חודר לכל פינה; כפר שמראהו, לאלה הרואים, משום שמרבית התושבים בו עיוורים, יכול להביא לייאוש בלב.

להמשיך לקרוא

Share

אנשים כמונו – נעה ידלין

אבל לְמה ציפית? אני שואלת את עצמי…. כן, קראתי עד סופו של הספר, הפכתי בדפיו מתחילתו ועד סופו, אפילו עצרתי לרגע להציץ בביקורת אחרת על הספר, ששיבחה אותו מכל וכל.

אולי אני סתם לא רואה דברים?

עכשיו, כשאני כותבת את הביקורת הזו, הצצתי לביקורת שלי על ספרה הקודם שקראתי – בעלת הבית; יכולתי להתחיל את הביקורת הזו באותן מלים ממש: "נו, אז מה?   זו התחושה שנותרה בי אחרי קריאת הספר הזה.  זאת אומרת – היא יודעת לכתוב, נועה ידלין, בהחלט יודעת לכתוב, והספר קולח, פחות או יותר (לפעמים קצת פחות), והחל מאמצע הספר (בערך) הוא אפילו מתחיל "להפוך דפים". אבל זהו, זה הכל. אין תובנות חדשות, אין שפה מיוחדת, אין שום דבר שישאר אחר כך מן הספר הזה."

כי כן, גם מן הספר הזה "אנשים כמונו" אני יוצאת בעיקר עם תחושת החמצה; אולי כי ציפיתי, לפחות על פי הכתוב על הכריכה האחורית, למעט אינטרקציות מעניינות של המשפחה ה"לבנה" שבאה לחיות בשכונה הדרומית, תחילתה של ג'נטריפיקציה אולי, עימותים אפשריים עם השכנים הוותיקים.

אבל לא באמת קורה משהו בספר. אסנת ודרור, זוג עם שתי בנות עוברים לגור בשכונה קצת שכוחה (דרום מזרח תל אביב לפי התאורים), אבל לא לגמרי מנסים להתערות בה. הבת הגדולה הולכת עדיין לבית הספר הקודם שלה, ולשנה הבאה הם מנסים לרשום אותה לבית הספר לטבע, ובשום אופן לא ירשמו אותה לבין הספר בשכונה, וגם את הבת השניה הם מבקשים, בבוא היום לרשום לבית הספר בו לומדת הגדולה.

להמשיך לקרוא

Share

השמלה – לאה איני

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

להמשיך לקרוא

Share

עד שנולדתי – איתמר לוי

"ב- 30 במאי 1956 נכתב ביומן המשפט האחרון. משפט אחד קצר ומסכם, 'נולד איתמר'." (עמ'191)

וזהו הפרק האחרון בספר. ועד שהגעתי אליו, נסעתי במסע בזמן ובמרחב, האמיתי והמדומין, מפאתי האימפריה העות'מאנית, ומוורשה שבפולין, משם הגיעו הורי הוריו של לוי, נושאים עמם את משא הדורות בתפוצות היהודים בעולם, מהדהדים את התנועה הציונית והתנועה לארץ ישראל בכלל (גם זו הפחות ציונית, זו של "אין ברירה"), וכל זאת ללא כל פאתוס או מלים גבוהות, או סתם תחושת שליחות.

באו. במסע על פני ימים ויבשה, ברכבת ובאונייה, נשאו עמם רכוש וממון (לפחות בחלק מן הדרך, עד שבוזבז או אבד, או לא היה מעולם..) ושפה, וזכרונות, שירים משם, תמונות משם.

ויותר משזהו סיפור מסעם לכאן, וסיפור השתקעותם כאן, ובנייתם של חיים חדשים, זהו סיפור דמיונו הפורה של איתמר לוי, שלקח את סיפור השושלת ממנה נולד, ועטף אותה במה שיכול היה להיות, ואולי היה, הרי אין באמת עדויות לכל מחשבה או אמירה, ויותר מכך – למה שלא יכול להיות, לפחות לא נתפס בחשיבה הרציונלית, והופך במקלדתו של לוי לחלק בלתי נפרד מסיפור המשפחה.

להמשיך לקרוא

Share

בַּסּוֹף כּוּלָם נָמוּתוּ – קובי ניב

"…'הדחקתי כמעט הכול. שכחתי. מחקתי מהמוח כמו שמוחקים קבצים במחשב. ככה אנחנו בעצם חיים. מתכחשים לכל זכר של מוות. תראה באיזה מהירות מסלקים את המכוניות ההרוסות מהכבישים אחרי תאונות ושוטפים את הדם, ותוך שעה שעתיים אין כבר שום זכר לזה שלפני רגע מתו פה שלושה אנשים, שהיו להם הורים ואחים וילדים וכל זה. אנחנו מוחקים כל זכר למוות. כאילו שככה זה ימנע מאיתנו למות. כאילו שאם לא נדע שאחרים מתים, כאילו שאנחנו לא יודעים שכולם מתים, אז אנחנו לא נמות. ..'" (עמ' 96 – 97)

חמישה אנשים, ישראלים לשעבר, פליטים, כאלה שתלויים בחסדי המעסיק הנוכחי, שאם יום אחד יימאס לו מהם יכול להסגיר אותם לשלטונות, או סתם להיפטר מהם בכל מיני דרכים, יושבים על אסדה לפינוי אשפה בניו יורק. נוסעים עם הררי אשפה בשקיות אל מקום הפינוי, וחוזרים. כך מדי לילה.

הם לא מדברים הרבה, כי אם מדברים מתחילים להזכר, והם לא רוצים להזכר, כי להזכר זה כואב. וכל אחד מהם "טיפוס" בפני עצמו, מוזר בפני עצמו.

".. לא יודע למה, אבל כולנו היינו פה קצת מוזרים. זה מוזר לי עכשיו שאני אומר את זה ככה. כי בעצם כל בני האדם, לא רק פה, בכלל בחיים, גם אלו שהם כאילו הכי רגילים בעולם, הם כולם לגמרי מוזרים. אז ככה היינו גם אנחנו, בני אדם מוזרים, שרוטים, רגילים, שפתאום, אולי לא פתאום, הפכו לפליטים, מסתתרים, מנותקים, אבודים … אני חושב שלא רצינו לזכור, לא לזכור ולא להיזכר במה שהיה. בגלל זה היינו שותקים, כולם. …" (עמ' 13)

אבל אי אפשר באמת להעביר כך שעות על גבי שעות בשתיקה, אז קצת מדברים. משתדלים לא להזכר, לא לדבר על מה שהיה. על מה שנשאר קשה לדבר, כי אין להם מושג מה נשאר. לא מדברים על זה. גם לא בחדשות.

מה שהיה פעם מדינת ישראל, ומה שהיו פעם השטחים הכבושים או המשוחררים או הגדה המערבית או יהודה ושומרון (אפשר לבחור, אם רוצים), הוא שטח מגודר, שאי אפשר לגשת אליו, אין יוצא ואין בא. לא יודעים מי חי, מי מת? ואיך?

להמשיך לקרוא

Share

סוף המשחק – ליעד שהם (תיק נוער 3)

זהו. זה האחרון בסדרה. לא צריך יותר לכסוס ציפורניים. יש כאן סוף; סגירת מעגל.

כי אחרי הכל, נשארנו ב(סוג של) מתח מאז הספר השני בסדרה – "איש הפח", שהוא בתורו פתר חלק מן המתח שנשאר אחרי הספר הראשון בסדרה – "סיכון כפול", ובין הראשון לשני לשלישי חלפו חודשים ארוכים. אבל הסוף, כאמור, הגיע.

דנה ואיתי שהסתבכו שניהם עם איזה ארגון פשע השולט בשוק הסמים, נמצאים בתחילת הספר הזה בתכנית להגנת עדים. כל אחד מהם בנפרד. אי אפשר עוד לדעת במי ניתן לבטוח, אי אפשר להפגש, אנשי הקשר שלהם מזינים אותם במעט מאד מידע.

עד ש – ובכן, כל מי שטרם קרא/ה את הספרים הקודמים – זוהי אזהרת ספויילר (בעצם, יכולתי להזהיר כבר קודם). הם נפגשים. יש מי שמפגיש אותם, שלא בידיעת שומריהם, ומכאן תתגלגל העלילה כאשר כל מי שהם בוטחים בו עלול להיות סוכן כפול, והם נושאים עימם משא חוסר אמון מכל שקרה להם עד כה.

בדרך ייפגשו ברוע ועוד רוע, בחוסר אכפתיות לחיי אדם, יופתעו שוב ושוב מבגידות. יברחו, יחזרו, יעקבו, יהיו נעקבים.

להמשיך לקרוא

Share

רשימות מארץ הכביש – אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה בורא עולמות; עולמות מיסטיים, עולמות אחרים, אפשריים לגמרי, אבל אין דרך לדעת, עד שנגיע, עם נגיע, אם יש בכלל, עולמות שכאלה. ב"עולם הסוף" לקח אותנו גפלה אל העולם אליו נגיע (אם נגיע) אחרי שנמות. עולם מפורט ומסודר ומתוכנן להפליא. ב"עשתונות" עולם המתים הוא חלק מן העולם שלנו, חלק נסתר ונוכח בו בזמן. ב"האורחים" מתקיים עולם שבו מתקיימות מטמורפוזות משונות, ממש בתוך העולם הזה שבו אנחנו חיים. כך גם בספרו החדש – "רשימות מארץ הכביש" נברא עולם חדש, כזה שאנחנו לא באמת מכירים. עולם שאליו נגיע, אם נגיע, אם ישנו כזה, בארץ שבה לא חיים ולא מתים.

זוהי ארץ הכביש.

נסו להעלות בדמיונכם כביש, באיווה נניח, העובר בין שדות תירס משני צדדיו; אין רואים את תחילתו ואין רואים את סופו מאופק עד אופק.

זוהי ארץ הכביש, בה מוצא את עצמו גיבור הספר – תמיר גושן. אין הוא יודע איך הגיע אליה, אין הוא יודע איך יוצאים ממנה. רק כביש ארוך-ארוך לפניו, ועליו מסומנות טבלאות יאוש: ארבעה קווים הנחצים בקו חמישי, אחת אחרי השניה. ושקט. שקט מחריש אוזניים. או רעם מתגלגל מרחוק, אבל אין עננים, אין שום סימן שאפשר ללכת על פיו.

מין ארץ "לימבו" שכזאת. ארץ ש"בתוך סוגריים"

"'כל מה שקרה לך עד שהגעת לכביש הזה התרחש מחוץ לסוגריים. גם מה שיקרה לך אחרי שתלך מפה, לא משנה אם תצא מפה בחיים או לא. .." (עמ' 60 –  61)

"… סביר להניח שכשאיחלץ מהסוגריים הזדוניים .. לא אזכור דבר ממה שקרה. .." (עמ' 103)

להמשיך לקרוא

Share

ילדה רעה – נעמי לויצקי

"הגעתי לשלב בחיי שבו אני יכולה להרשות לעצמי לבחור. לבחור מה לעשות ומה לכתוב, עם מי וכיצד לבלות, ואת מי ואיך לאהוב. אין לי עוד צורך למצוא חן בעיני מי שלא מעניין אותי ואין בי רצון להוכיח דבר לאיש. … ממרום גילי אני אמורה להיות אסירת תודה על חיים מרתקים…" (עמ' 356)

קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים; מעניין איזה סיני חשב על נעמי לויצקי, כי החיים שלה היו, ועודם, מעניינים; מאד מעניינים. למען האמת – מעניינים במידה שמספיקה ליותר מאשה אחת.

בחלקם – מעוררי קנאה או השתאות, כי כמה מאיתנו זכו להיות נוכחות בזמן כתיבת דברי הימים, להיות על יד, לדווח, לראות, לשמוע, לעתים אפילו לקחת חלק בארועים שרובנו קראנו עליהם בעיתונים, או שלא קראנו, משום שהצנזורה הצניעה אותם; כמה מאיתנו הכירו או מכירות באופן אישי ומקרוב מנהיג זה או אחר? כמה מאיתנו גרו תקופות לא קצרות בבית מלון בו מתארחים בדרך כלל שועים ורוזנים, ומנהיגי מדינות, ואותו מלון היה לנו לבית, לא מקום שמתארחים בו?

וישנו הצד השני של החיים המעניינים, כזה שבדרך כלל מוסתר, שלא מדברים עליו, כי מי רוצה לדבר על כאבים, על עניינים שהודחקו כליל מן ההכרה, על שנים שנשכחו, ש"נמחקו" מן הזכרון?

הרי הרבה יותר קל ופשוט לכתוב על הזוהר, על הנסיעות, המסעדות, הברים, החברים, המנהיגים, הארועים, ההתחככות בהיסטוריה בהתהוותה.

להמשיך לקרוא

Share