ארכיון תגיות: נקרא באנגלית

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

להמשיך לקרוא

Share

To Say Nothing of the Dog – Connie Willis

To say nothing of the dogקוני ויליס המציאה מכונת שמאפשרת לעבור בזמן, לזמנים אחרים בהיסטוריה, כדי לחקור מה באמת היה שם, או לפחות כתבה על המכונה הזאת. המכונה ממוקמת באוקספורד. פעם חשבו שיהיו לה יישומים מדעיים, מן המדעים המדוייקים, אבל משהבינו שזה לא יקרו, הועברה המכונה להיסטוריונים, והם אכן מצאו בה עיסוק ועניין. אלא שתקציבים וכו' ומדעי החברה והרוח שאין להם חשיבות רבה (כאילו שזה מפתיע מישהו), דחקו את העיסוק במכונת הזמן הזו, ורק מעטים עוד יכולים לעסוק בה.

עד שבאה הליידי שרפנל, גברת אקסצנטרית במקצת ורבת ממון, שקראה בזכרונות של סבתא רבתא רבתא רבתא (אולי יש עוד) שלה, על אירוע מכונן בעברה, אי אז בשנת 1888, 15 ביוני, אם נרצה לדייק, ומשהו שקשור ב"גזע הציפורים של ההגמון" מין כן עליו הונח אגרטל עם פרחים בקתדרלה בקובנטרי, קתדרלה שנהרסה מזמן, והיא, הליידי שרפנל נחושה בדעתה לשחזר את הקתדרלה על כל פרטיה ודקדוקיה, ואף קבעה מועד לחנוכת הקתדרלה, והיא היא הממנת העיקרית, נכון לזמן הספר הזה, של מכונת הזמן וכל עבודת ההיסטוריונים.

נד הנרי, אחד מאותם היסטוריונים, שחיפש את אותו גזע הציפורים של ההגמון בהריסות הקתדרלה, בזמן הפצצות הלופטוואפה ב- 1940, נשלח הלוך וחזור בזמן, עד שהוא מתחיל לסבול מעייפות הקשורה למסעות בזמן (מעין ג'ט-לג שכזה, הגורם ללוקים בו לעייפות מוגברת ולגילוי לב חסר מחסומים). כדי לנוח מאותה עייפות נשלח הנרי לשנת 1888, לשיט רגוע על התמזה, ועל הדרך לתקן איזה פגם ברצף המרחב-זמן, פגם שזוהה במעבדה.

להמשיך לקרוא

Share

The Silkworm – Robert Galbraith \ J.K. Rowling

JK-Rowling-The-Silkwormמה מותר ספר מתח טוב מסתם ספר מתח? בספר מתח יש סיפור טוב, מהודק, חשוד מיידי (בעיני הקורא/ת) וחשוד מיידי (בעיני המשטרה) – שניהם מתבררים כלא נכונים, משום שיש טוויסט בסוף הספר, שאז הקורא/ת משפשף עיניו בתדהמה – איך זה שלא ראיתי את כל אלה? וכמובן – מרתק עד כדי חוסר יכולת להרדם או לעסוק בכל עיסוק אחר, אפילו אלה החיים עצמם (שכמובן, אין ברירה אלא לעסוק בהם).

בספר מתח טוב יש את כל אלה ויש עוד – העלילה אינה נשמעת מופרכת בשום אופן (הגיבור פונה למשטרה אם צריך, ולא מנסה לפתור לבדו תעלומות. לא קורים לו שום ניסים וצרופי מקרים בדרך), לגיבור/ה יש חיים, עבר, הווה, עתיד (אולי, אם יצא בחיים מהסיפור הזה), ויש סיפורים צדדיים, מהודקים גם הם כמובן, המאירים את חייהם של הגיבורים וגיבורי המשנה. וכמובן – כתיבה טובה, שאותה קצת קשה להגדיר במלים מדוייקות, ובכל זאת: שימוש נכון בשפה, אפיון המשתתפים על-פי שפתם (באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב מאשר בעברית), יכולת תיאור המציירת תמונות ריאליסטיות בעיני הקורא/ת מבלי להזדקק לעזרים ויזואליים נוספים.

להמשיך לקרוא

Share

Stone Mattress – Margaret Atwood

Stone mattressספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.

כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.

להמשיך לקרוא

Share

Positron – Margaret Atwood

Episode 1 – I’m Starved for Youpositron

Episode 2 – Choke Collar

Episode 3 – Erase Me

Episode 4 – The Heart Goes Last

 “Consilience = cons + resilience. do time now, buy time for our future.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

 הרעיון בבסיסו הוא לשמור על חברה רגועה, שומרת חוק, שכל פרט בה מחויב לכלל.

הכל החל בתקופה קשה שבה אחוזי האבטלה עלו, ובעיקר בגילאים הנמוכים יחסית של שנות העשרים עד השלושים; המשבר הכלכלי הוליד פשיעה, הפשיעה הולידה צורך בעוד ועוד בתי כלא, והבעיות לא נפתרו אלא רק הלכו והחריפו. כך נוצרה החברה החדשה (האטוודית החדשה, יש לומר) שבה כולם לוקחים חלק, ומשום כך כולם מחוייבים לשמירה על החוק ובעיקר על הסדר.

 ““Positron,” which technically means the antimatter counterpart of the electron, but few would know that. As a word it just sounded very, well, positive.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

  להמשיך לקרוא

Share

MaddAddam – Margaret Atwood

maddaddam
There’s the story, then there’s the real story, then there’s the story of how the story came to be told. Then there’s what you leave out of the story. Which is part of the story too.”

סגירת מעגלים; מעגלים שנפתחו ב"בז וניאלה" וב"שנת המבול" נסגרים בספר הזה – מאדאדאם, השלישי בטרילוגית מאדאדאם של אטווד.

אם ב"בז וניאלה" הכרנו את האדם האחרון בעולם  – ג'ימי המכונה "איש השלג"  ועמו חבורת הבזאים, יציר כפיו של חברו המוכשר, הגאון, המטורף, גלן, המכונה "בז" – דמויי אדם –  שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות….

אחרי שכל בני האדם כלו מן האדמה, קודם ניצלו את משאביה עד תום, פגעו באקלימה, ולאט לאט נכחדו (לא בלי עזרתו של בז), נשארו רק הבזאים וג'ימי-איש-השלג, אחרון בני האדם.

או שלא

להמשיך לקרוא

Share

The Cukoo’s Calling – Robert Galbraith /J.K. Rowling

CuckoosCalling “The dead could only speak through the mouths of those left behind, and through the signs they left scattered behind them.” (pp. 280)

קורמרן סטרייק, בנו הבלתי חוקי של כוכב הרוק ג'וני רוקבי, שנזרק על ידי ארוסתו אחרי חמש עשרה שנים יחד, והוא נאלץ, בינתיים, לגור במשרדו, מתבקש לחקור את מותה של לולה לאנדרי, שקפצה אל מותה שלושה חודשים קודם לכן.

אחיה של לולה – ג'ון בריסטאו, פרקליט בפירמה משפחתית ידועה ויוקרתית, בנם של סיר אלק וליידי בריסטאו, הוא, לולה ואחיהם המת – צ'רלי – כולם ילדיהם המאומצים של הלורד והליידי. צ'רלי היה חברו הטוב ביותר בבית הספר היסודי של סטרייק. מאז נפרדו דרכיהם של בני בריסטאו וסטרייק, ועתה הם נפגשים שוב. ג'ון, מוכה צער על מות אחותו, אינו מאמין כי התאבדה, כפי שנקבע בחקירת המשטרה, ומבקש מסטרייק לחקור בכל זאת.

  להמשיך לקרוא

Share

Grimus – Salman Rushdie

Grimusאיך מתחילים לספר על ספר שכזה, שאי אפשר לסווג אותו תחת שום סוגה מוכרת (לא, "מדע בדיוני" או "מד"ב ופנטסיה" כפי שהוגדר במקומות שונים, אינן הגדרות נכונות). גם "ספר של סלמן רושדי" לא יסווג את הספר הזה נכונה, משום שהוא שונה מכל ספריו האחרים (שקראתי עד כה).

איך מתחילים לספר על ספר כזה שהפרטים היחידים שידעתי עליו טרם התחילי לקרוא אותו הם:

  1. הוא מוזכר בספרו של אופיר טושה גפלה "עולם הסוף"
  2. הוא מספריו הראשונים של רושדי, עוד לפני פרסומו הסוחף
  3. הוא לא תורגם לעברית
  4. קבלתי עליו המלצה (אניגמטית משהו)  – קראי, הוא משהו אחר!.

להמשיך לקרוא

Share

The Casual Vacancy – J. K. Rowling

The casual vacancy’Casual Vacancy’, repeated Howard. ‘What you call it when a council seat becomes vacant through a death. Proper term’, he said…” (p. 35)

בארי פיירברוד'ר מת. ככה פתאום, ביום הנישואין ה- 19 שלו, בדרכו עם אשתו לארוחת הערב במסעדה שבמועדון הגולף, צנח ומת במגרש החניה של אותו מועדון.

בארי פיירברוד'ר היה כמעט מלאך בעיני כל הסובבים אותו (כמעט כל הסובבים, משום שאשתו היו לה הסתייגויות), איש טוב וישר, בעל ואב אוהב, חכם, מאמין באדם באשר הוא אדם ובטוב שבכל אחד.

להמשיך לקרוא

Share

The Glass of Time – Michael Cox

The glass of time

 “I stare constantly into the Glass of Time, that magic mirror in which the shifting shadows of lost days pass back and forth in dumb show before the eye of memory.” (p. 517)

אספרנזה (אליס) גורסט, יתומה מאב ומאם, נשלחת על ידי מיטיבתה / אפוטרופוסתה למשימה מיוחדת: עליה להתחזות למשרתת אישית לליידי טנסור, אלמנה בשנות החמישים, אם לשני בנים, אשה עשירה ביותר, יורשת לתואר מבן דודה חשוך הבנים, אשה המבכה במשך שנים את זכר אהובה המת, פבוס דונט, זה שאמור היה להיות היורש של הברון טנסור, אלמלא נרצח, והיא נישאה לאחר, ילדה לו שני בנים, וירשה את התואר כדי שתהא המשכיות לברונות.

אספרנזה גורסט היא המספרת את הסיפור הזה, ומפיה ומ"ספר הסודות" שלה, בו היא כותבת את כל קורותיה, אנו למדים על התפתחות העלילה:

“… it seems to me that I passed a most contented and enviable childhood and girlhood, secure in my own protected world; often alone, but never lonely; and fully alive with myself, where I revelled constantly in bright imagining …” (p. 21)

אלא שכל מנעמי החיים הללו נגמרו; עליה לצאת למשימה שאין היא יודעת עליה דבר, פרט לכך שעליה להתחזות למשרתת אישית, ולהתקבל לעבודה אצל ליידי טנסור. לשם כך מומצאים לה מקום עבודה קודם, מעבידה לשעבר שהיא גם ממליצה נלהבת, ואמצעים לאימות הפרטים הנ"ל.

להמשיך לקרוא

Share