ארכיון תגיות: ספרות מקור

האישה שלא הייתה- אילה בן-פורת

כבר מזמן לא התרגזתי כל כך על גיבור/ת ספר; כזאת שאת מנסה להזדהות אתה, כי היא כל כך מזמינה, כי הכתיבה כל כך משכנעת (זוכרות את הומברט הומברט? אז משהו כזה), אבל אז את לוקחת צעד אחד אחורה, או החוצה, וממש מתרגזת עליה, על פקד סיגל שמש-לוין ממשטרת גבעתיים, גיבורת הספר החדש (ועל פי ההבטחה על גב הספר – הראשון בסדרת ספרים) של אילה בן-פורת. מתרגזת, כי למה היא מתנהגת ככה? איך היא מרשה לעצמה לאַין כמעט את כל מה שהיא כשהיא נבלעת בעבודתה. כאילו כל העולם מסביב לא קיים.

פקד סיגל שמש-לוין נמצאת בסערת רגשות מסוימת בתוך תחנת המשטרה בה היא עובדת; המפקד שלה במשך כך וכך שנים, זה שהייתה ביניהם הבנה מלאה וסימביוזה מצוינת, הועבר מתפקידו בשל התנהגות שאינה הולמת, ובמקומו הגיעה מפקדת חדשה (טוב, אצלה יש פחות סיכויים להתנהגות בלתי הולמת), וכל האווירה בחדר המפקד השתנתה, ומשימות וחקירות חולקו מחדש.

פקד סיגל-שמש לוין נתבקשה לעיין בחמישה תיקי נעדרים, שנותרו פתוחים כבר מספר שנים, וצריך לעדכן, או לבדוק מה ניתן, אם ניתן לעשות בהם. תיק אחד תפס את עיניה; אשה אחת, יפית נעים, נעלמה יום אחד ומאז לא נודעו עקבותיה. אשה צעירה, יחסית, אם לשני ילדים, נשואה. לא הגיעה לעבודה יום אחד, ואף אחד לא יכול היה להצביע על איזשהו אירוע שקדם להיעלמות, משהו שיכול לרמז  על הסיבות להעלמותה. יום אחד היתה שם, הכינה אוכל לילדים, יצאה לעבודה, חזרה, ולמחרת נעלמה.

להמשיך לקרוא

Share

יצר לב האדמה – שהרה בלאו

תלמה, אשה צעירה, או לא כל כך צעירה, הכל בעיני המתבונן/ת, רווקה, דתיה, בתולה. דחויה במידה מסוימת, לפחות על פי הרגשתה. הפחות מוצלחת מבין הדודניות, פחות יפה, פחות חכמה, התחילה לדבר יותר מאוחר. בתה של הבת הפחות מוצלחת מבין שתיים. מלאה ברגשי נחיתות והתרסה כלפי העולם.

פעם, כשהיתה בת חמש, אמר חנן, עוד בן דודה, שבין שתיהן, היא ונילי, בת דודתה, היא היפה יותר, ומאז נקשרה נפשה בנפשו, ונדמה לה שגם נפשו בנפשה, אבל הוא לא עושה שום מהלך שיאשש את מה שהיא מרגישה.

"אלוהים, כמה זה מבזה להודות ברצונות שלך. זה הופך אותך לחיה. אסור שיהיו לך תאוות אף פעם. משום סוג שהוא. אסור לך להתאוות למאכל. לגבר. לחברות. לגוף. לחיים. לריח. אסור לך לרצות שום דבר, אף פעם. לעולם." (עמ' 25)

סבתה, אם אמה, מתה. היא היתה היחידה שאימצה אותה אל לבה, ולא מצאה בה כל פגם, אפילו בהשוואה לנילי הכה מוצלחת. נילי, שהיא כבר מפקחת במשרד החינוך, בעוד תלמה היא "רק" מורה להיסטוריה באולפנה, וגם מתלמידותיה היא חוששת. סבתה שהיה משהו מוזר, לעיתים, בהליכותיה, אבל היתה היחידה שלא שפטה, ולא ביקרה, רק אהבה אותה ללא תנאי.

עכשיו סבתה מתה.

ואז, מתוך האדמה, היא יוצרת לה איש. גולם.

להמשיך לקרוא

Share

לגנוב את השמש – אורית מרלין-רוזנצוייג

"הכול נחת עלי מוקדם מדי, מהר, בלי נשימה. קיץ שרבי. החזאים אמרו שאוגוסט צפוי להיות חם מהרגיל לעונה. טקס סיום התיכון שבו אנישוב נואמת אחרי ראש העיר בשמה של שכבה שלמה, ומחנה קיץ אחרון בצופים שאליו לא הצלחתי לצאת, משום שהגיע מועד הגיוס לצבא, 30 ביולי. עשרה ימים אחרי הבגרות האחרונה." (עמ' 20)

הרבה תוכניות היו לה לחיים, לאיה לוין; ככה זה כשאת בת שמונה-עשרה, וכל החיים לפניך, וכל החלומות בהישג יד, או כך נדמה. "מורעלת" כמו לא מעט בני שמונה-עשרה התגייסה ממש במועד, עם טירונות מקוצרת ו"טסה" לקורס מדריכות חי"ר, שצריך להיות בעלת כושר גופני מצוין, ולא פחות מכך, כושר נפשי. שצריך לדעת להתמודד עם שעות שינה חסרות, עם נשק צמוד, עם מדריכות (ומדריכים) שרק אחרי שנים אפשר יהיה להבין עד כמה מגוחכת התנהגותם, אבל עכשיו, בתחילת השירות הצבאי, הם סגני וסגניות אלוהים לפחות.

אחרי הצבא התכוונה, כנראה, להיות עם אלון, בן זוגה, ואולי לנסוע ללונדון ללמוד.

החיים היו מלאי הבטחות וחלומות ואפשרויות.

השנה 1991. שלהי האינתיפאדה הראשונה. המתח עדיין קיים, בעיקר בשטחים, אבל לא רק. אי אפשר לדעת מאיפה תגיע הדקירה הבאה, או הדריסה הבאה, אם יגיעו. אבל צריך להיות ערניות, כל הזמן.

להמשיך לקרוא

Share

תיק איה – נילי אסיא

"… כל הנערים והנערות האלה… חושבים שהם יודעים הכל על העולם, מוּנעים על ידי ההורמונים שלהם ומקווים רק לצלוח את שנות התיכון עם כמה שפחות מבוכות חברתיות. …" (עמ' 62)

רובנו היינו כאלה, בגיל העשרה. ידענו הכל ואי אפשר היה לחדש לנו שום דבר על החיים. ידענו בדיוק איך דברים צריכים להיות, ואיך לתקן מה שמקולקל, איך צריך להתנהג בכל דבר ועניין (גם אם לא היה לנו מושג ירוק על ענייני הריון ולידה, למשל; דעות היות לנו), ואם רק היו נותנים לנו, העולם היה יכול להיות מקום טוב יותר. בגיל עשרים וקצת זה עובר, הבטחון הזה בידע הכללי. ואחר כך, ככל שהתקדמנו בגיל ובחיים הבנו כמה מעט אנחנו יודעות וכמה מורכב העולם מסביבנו, ואיך הכל נצבע בגוונים של אפור, ואין כמעט שחור ולבן.

גם איה קריניצקי היא נערה כזאת, שיודעת הכל, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג. בת טובים (ככה קוראים לנערות ממשפחות בורגניות), שרק לאחרונה גילתה את מרד הנעורים והחלה להסתובב עם חברים פחות ראויים בעיני הוריה ("פושטקים" היו קוראים להם פעם), בעיקר אמה, כאלה שנעדרים מבית הספר לעתים תכופות, כאלה המושכים אותה לכל מיני מקומות שפעם לא הכירה. ההורים בוודאי לא מכירים. אבל היא בת שש עשרה, והם מוכרחים לסמוך עליה, קצת. כי מה כבר יגידו? איזה כח יש להם עליה? בדרך כלל התקופה הזאת עוברת ונשכחת (או מודחקת) והכל שב למקומו בשלום, עם קצת צלקות וקצת שריטות; לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

להמשיך לקרוא

Share

מה את יודעת – מעין רוגל

"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9)

פעם, לפני כך וכך שנים הופיעה כתבה בעיתון "הארץ" כך נדמה לי, וסיפרה על מין מרתון כזה של סוף שבוע ארוך ובו מתכנסים אנשים למין סשן מורכב שבו "מדריכים" מורים להם מה לעשות, והם עושים, הם מתבקשים לשתף בכל מיני עניינים פרטיים לגמרי אנשים אחרים שהם זרים גמורים, הם מתבקשים (את זה איכשהו לא הצלחתי לשכוח אף פעם) לאכול תות שדה. אחד. במשך ארבע דקות!

שמעם של סופי השבוע הללו עבר מפה לאוזן, ואחר כך הופיעו מומחים לבריאות הנפש וניתחו את מה שעובר בסדנאות כאלה על אנשים בריאים בנפשם, ומה קורה למי שאינו לגמרי בריא בנפשו ומי שמעורער קצת יותר; המאמינים שיצאו בעיניים זוהרות מן המרתונים האלה היללו ושיבחו, אלה שנפגעו הלכו ונשכחו.

אחר כך היתה אופנת ה- איי.אם, ופגשתי לא מעט "מאמינים" שניסו לשכנע אף אותי להצטרף (מה אכפת לך? בואי רק לשמוע..), והיה "הפורום", והיו עוד כל מיני היוועדויות שכאלה, למי שמחפשים תשובה ולא מוצאים, ובכל פעם קראו לזה בשם אחר, והיו אנשים שנשכרו מההשתתפות בסדנאות אלה או אחרות, והיו כאלה שעזבו אחרי זמן, ולעיתים, ממרחק הזמן והשנים החלו להכות על חטא. ובעצם, אם נביט סביבנו, גם כיום ישנם מורי דרך כאלה או אחרים האוספים סביבם אנשים המאמינים בדרכם, ואלה מגייסים עוד מאמינים, וכך הולכת הקהילה וגדלה. לעתים מתפרקת, לעתים מתברר כי מורה הדרך היה בעצם שרלטן, לעתים הקהילה ממשיכה עוד ועוד.

להמשיך לקרוא

Share

שבוע באמצע החיים – ליעד שהם

"שבוע באמצע החיים"; כותרת מדויקת לשבוע הזה שממש עכשיו נגמר. שבוע עמוס מטלות, בעבודה ומחוצה לה, עם נסיעות ארוכות מהרגיל (לא, אי אפשר היה לקרוא בדרך!). אחרי ספר שהכביד במיוחד על הנפש.

טוב שיש ספרים כאלה, שהופכים את הקריאה לתענוג צרוף בלי צורך לחשוב יותר מדי (אפילו את הרוצח גיליתי לפני שהגעתי אליו במהלך הקריאה), בלי צורך להתעמק בנפש האדם. קריאה שהיא זורמת וכיפית ונעימה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ובעוד "עשרות הספרים הממתינים להיקרא" תובעים את תשומת לבי וזמני מן המדף, החלטתי "לנוח" קצת מקשיי החיים המזומנים לגיבורי וגיבורות כל כך הרבה ספרים. לליעד שהם תמיד יהיה ספר מתאים בדיוק לזמן הזה.

גילי קורמן, עורך דין זוטר במשרד לא גדול, עוסק בתחום הכה-לא-מרתק של צוואות וירושות (החדר האחרון במסדרון המשרד), רווק עם חברה שהוא רוצה להתחתן איתה כי כבר הגיע הזמן להתמסד, אמא שלוחצת שכבר יתחתן, שני חברים טובים. חיים רגילים ולא מרתקים במיוחד.

עד שלמשרד נכנסת גאיה, כוכבת טורי הרכילות, אשה עשירה שבעלה לשעבר, בעל מוניטין מפוקפקים באשר למקור הכסף שלו, מרצה מאסר בבית הכלא. גאיה הגיעה כדי להכין צוואה, ובה המוּטב הוא קורמן, חבר ילדותה.

להמשיך לקרוא

Share

שפילפוגל, שפילפוגל – מתן חרמוני

יש אנשים (ונשים) האוהבים מאד ספרות וספרים, וכל כך אוהבים, שהחליטו להקדיש כך וכך שנים ללימודי הספרות באוניברסיטה; חלקם נשארו שם עוד שנים רבות, חלקם אפילו הפכו לחלק מהסגל, קבלו תקן ויחידי סגולה אף קבלו קביעות. וכל מי שעבר שם, במחלקות לספרות למיניהן, בכל מיני אוניברסיטאות ושאר מגדלי שן, יכול לספר (אם כי, בדרך כלל, לא ממש עושים זאת) על כל המתחולל בין כותלי המוסד והמחלקה, על הפוליטיקות הפנימיות, על התחרות, על השנאות והאהבות וכלל היצרים הבאים לידי ביטוי בכל מיני דרכים, ומעורבים בהן, בדרכים הללו, כל מיני חישובים וחישובי –חישובים של בעד ונגד, ומה יכול לקרות אם וכאשר וכולי.

לעתים מכהנים בתפקידים שונים, בכירים יותר או זוטרים פחות, בני אותה משפחה, הורים וצאצאיהם, או בני ובנות זוג, בדרגות שונות לעתים, בכפיפויות שונות, ואז נוספים חישובים אחרים  במהלך החישובים, והשיקולים מסתעפים גם לטובת או כנגד בני המשפחה.

וישנם אנשים (ונשים) שמאד אוהבים ספרות וספרים, אך מעולם לא הסתופפו בין כותלי האקדמיה, לפחות לא זו שעניינה ספרות, ועל כן נסתרים מעיניהם כל אותן פוליטיקות גבוהות ונמוכות, כל אותם שיקולים וקשרים וחישובים (אם כי, ניתן לשער כי חלק מאותן פוליטיקות וחלק מאותם חישובים תקפים גם לגבי פקולטות אחרות, אבל כאן, בספר הזה, החוג לספרות הוא הנושא והרקע, ועל כן נתמקד בו.)

היו כבר ספרים, בעבר, שעסקו במתרחש בחוגים לספרות שבאקדמיה, וזכור לטובה "מוות בחוג לספרות", ספרה של בתיה גור, שבו התככים והפוליטיקות הפנימיות בתוך החוג הביאו אף לרצח. (אם טרם קראתם, כדאי מאד שתשימו ידיכם על כל הספרים בסדרת המתח בה מככב הבלש אוחיון; ספרים מרתקים ומותחים, כאלה שפתחו את הדלת לספרות המתח הישראלית בת זמננו. אבל זה כבר עניין למאמר אחר). גם חיים באר, בספרו "בחזרה מעמק רפאים", פותח צוהר לנעשה בחוגי הספרות המקומיים, אם כי לא רק באקדמיה.

להמשיך לקרוא

Share

נער האופניים – אלי עמיר

בעידן שבו ניתן לצרף מלים למשפטים, משפטים לפסקאות, פסקאות לפרקים, לאגד את כולם, להעביר לבית דפוס, להוסיף צילום בכריכה, ולקרוא לזה ספר, להוצאות הספרים יש תפקיד חשוב; לבחור את הספרים שעוברים איזושהי נפּה, לתרגם תרגום איכותי (אם כי גם כאן חזיתי בלא מעט "נפילות"), לערוך, כן, אפילו ספר מתורגם צריך לערוך כך אמר לי פעם עורך באחת מהוצאות הספרים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספר שנכתב בשפה העברית, והוגש להוצאה לאור שהחליטה כי אכן יש לקחת את קובץ המלים והמשפטים והפסקאות והפרקים ולהפכם לספר. צריך לערוך! צריך לשים לב לסדר הדברים כפי שיובאו יום אחד לעיני הקורא/ת, צריך לקצץ, צריך לשים לב לכפילויות, צריך להרחיב במקומות מסויימים.

אבל אסור להניח לכתב היד כפי שהוא. אסור.

והנה, כשכבר חשבתי להניח את הספר הזה, אחרי מאה וקצת עמודים, ואולי לחזור אליו בעתיד, אולי לא לחזור אליו כלל, החלטתי שאולי בכל זאת אנסה עוד קצת. וטוב שעשיתי זאת. כי הסיפור סוחף לגמרי.

סיפורם של העולים מעיראק, שבאו לכאן, חלקם כנגד רצונם, שלא לגמרי התערו בארץ הזו, שנשלחו למעברות ולכפרים נידחים, בשולי המקומות המיושבים של ה"ותיקים".

סיפורו של נורי, בן דמותו של עמיר, ככל הנראה, שמשפחתו גלתה מביתה אל מקום שאמנם אינו נידח כלל, אלא כפר הצמוד לגדרה, אלא שזהו כפר לעולים, שהצריפים בו קטנים, והאבק חודר לכל פינה; כפר שמראהו, לאלה הרואים, משום שמרבית התושבים בו עיוורים, יכול להביא לייאוש בלב.

להמשיך לקרוא

Share

אנשים כמונו – נעה ידלין

אבל לְמה ציפית? אני שואלת את עצמי…. כן, קראתי עד סופו של הספר, הפכתי בדפיו מתחילתו ועד סופו, אפילו עצרתי לרגע להציץ בביקורת אחרת על הספר, ששיבחה אותו מכל וכל.

אולי אני סתם לא רואה דברים?

עכשיו, כשאני כותבת את הביקורת הזו, הצצתי לביקורת שלי על ספרה הקודם שקראתי – בעלת הבית; יכולתי להתחיל את הביקורת הזו באותן מלים ממש: "נו, אז מה?   זו התחושה שנותרה בי אחרי קריאת הספר הזה.  זאת אומרת – היא יודעת לכתוב, נועה ידלין, בהחלט יודעת לכתוב, והספר קולח, פחות או יותר (לפעמים קצת פחות), והחל מאמצע הספר (בערך) הוא אפילו מתחיל "להפוך דפים". אבל זהו, זה הכל. אין תובנות חדשות, אין שפה מיוחדת, אין שום דבר שישאר אחר כך מן הספר הזה."

כי כן, גם מן הספר הזה "אנשים כמונו" אני יוצאת בעיקר עם תחושת החמצה; אולי כי ציפיתי, לפחות על פי הכתוב על הכריכה האחורית, למעט אינטרקציות מעניינות של המשפחה ה"לבנה" שבאה לחיות בשכונה הדרומית, תחילתה של ג'נטריפיקציה אולי, עימותים אפשריים עם השכנים הוותיקים.

אבל לא באמת קורה משהו בספר. אסנת ודרור, זוג עם שתי בנות עוברים לגור בשכונה קצת שכוחה (דרום מזרח תל אביב לפי התאורים), אבל לא לגמרי מנסים להתערות בה. הבת הגדולה הולכת עדיין לבית הספר הקודם שלה, ולשנה הבאה הם מנסים לרשום אותה לבית הספר לטבע, ובשום אופן לא ירשמו אותה לבין הספר בשכונה, וגם את הבת השניה הם מבקשים, בבוא היום לרשום לבית הספר בו לומדת הגדולה.

להמשיך לקרוא

Share

השמלה – לאה איני

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

להמשיך לקרוא

Share