ארכיון תגיות: מומלץ ביותר

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.

כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.

והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?

מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.

ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.

להמשיך לקרוא

Share

בגן חיות הטרף – אריק לארסון

"היו אלה אנשים מורכבים שפעלו בתקופה מורכבת, לפני שהמפלצת הכריזו על טבען האמיתי." (עמ' 16)

ויליאם דוד היה פרפסור להיסטוריה משיקגו, שביקש לו משרה נוחה שתאפשר לו להשלים את מה שהגדיר כמפעל חייו: כתיבת "עלייתו ונפילתו של הדרום הישן"; פרוייקט בן ארבעה כרכים, שדרש זמן רב, זמן שלא עמד לרשותו עקב דרישות המשרה. מינויו, על כן, לשגריר ארצות הברית בברלין, אמור היה לפנות לו זמן לכתיבה אקדמית, בצד חובותיו כדיפלומט.

אלא שהשנה היתה 1933, תחילתה של התקופה הנאצית בגרמניה. זמן פנוי ושלווה לא בדיוק חיכו לדוד בברלין.

דוד עבר לברלין עם רעייתו, בנו ובתו, והשתקע בבניין שהושכר לו בחלקו, במחיר "מציאה" על ידי משפחה יהודית שקיוותה כי המגורים בבניין אחד עם משפחת השגריר האמריקאי תגן עליהם במידה מסויימת מפני גחמות השלטון.

חשרת העבים של מה שעתיד להיות בשנים הבאות בגרמניה, החלה להעיב על היום-יום הגרמני, אך תחילה חשב דוד כי ישנה הגזמה מרובה בתיאורים ששמע מפי אחרים. גם התנהגות בריונית של לובשי המדים החומים, נשמעה כגוזמה, או תוּרצה כהתנהגות של השוליים שבשוליים.

להמשיך לקרוא

Share

טוהר – ג'ונתן פראנזן

"כמה קל להאשים את האמא. החיים הם סתירה אומללה, תשוקה בלי גבול ומשאבים מוגבלים, הלידה היא רק כרטיס למוות: למה לא להאשים את האדם שכפה עליך חיים? נכון, אולי זה לא הוגן. אבל אמא שלך יכולה להאשים את אמא שלה תמיד, וזו בתורה את אמא שלה, וכן הלאה עד לגן עדן. מאז ומעולם האשימו בני האדם את האמא, ולרובם – אנדראס היה די בטוח בכך – היו אמהות ראויות לאשמה פחות משלו." (עמ' 127)

כן. לכל אחת ואחד מגיבורי הספר הזה יש איזה עניין עם אמו או אמה.

ואלה האנשים והנשים שחייהם נפרשים על פני דפי הספר הזה:

פיפ, פיוריטי בשמה המלא, שאם נתרגמו לעברית הריהו "טוהר". זה מכבר סיימה את לימודי הקולג' והיא חייבת הרבה מאד כסף בגין לימודיה. הרבה מאד מבחינתה, כמובן. פיפ גדלה בידיעה שאינה יודעת מי אביה,  ומה היה שם אמה לפני שנולדה, משום שאמה מסתירה את שתיהן טוב טוב מפני האב, ומפני אביה שלה, עניין שיתברר בהמשך. פיפ גדלה בעוני מסוים, ואמה תלויה בה למדי. גם כשהיא מרחיקה ממנה, זה לא יכול להיות ממש רחוק, משום שהאם עשויה להזדקק לה. האם עובדת כקופאית באיזה מרכול נידח. פיפ עובדת בחברת "פתרונות מתחדשים".

"חברת 'פתרונות מתחדשים' לא ייצרה, לא בנתה ואפילו לא התקינה שום דבר. במקום זאת, לפי כיוון הרוחות הרגולטוריות (לא 'האקלים', אלא 'הרוחות' כי התקנות השתנו מעונה לעונה ולפעמים, כך נראה משעה לשעה), היא 'ארזה', היא 'תיווכה', היא 'קלטה', היא 'סקרה', היא 'הנגישה ללקוח'. בתאוריה כל זה היה בעל ערך רב. אמריקה פלטה יותר מדי פחמן לאטמוספרה, מקורות אנרגייה מתחדשים יכלו לעזור בכך, הממשל הפדרלי וממשלי המדינות המציאו תמריצי מיסוי חדשות לבקרים, חברות התשתית הפגינו אדישות עד התלהבות מתונה מהאפשרות לשפר את תדמיתן הירוקה, שיעור לא זניח ומשביע רצון של בתי אב ובתי עסק בקליפורנייה היו מוכנים לשלם תוספת תמורת חשמל נקי יותר, והתוספת הזאת, כפול אלפים רבים פלוס הכסף הזורם מבירת האומה ומבירת המדינה, בניכוי הכסף שהולך לחברות שבאמת מייצרות או מתקינות דברים, הספיק כדי לשלם משכורות לחמישה עשר עובדי 'פתרונות מתחדשים' ולפייס את קרנות הון הסיכון שמממנות אותה. גם המונחים העדכניים ששימשו בחברה היו טובים: 'קולקטיב', 'קהילה', 'קואופרטיב'." (עמ' 41 – 42)

להמשיך לקרוא

Share

מי את חושבת שאת? – אליס מנרו

רוז גדלה בעיירה קטנה אחת בקנדה – הַנראטי, אונטריו – בצד הפחות טוב של העיירה, זה שחיו בו אלה שהיה להם פחות כסף מאלה שחיו בצד האחר, שהבתים שלהם היו קטנים יותר ומתוחזקים פחות, שהרחובות בהם היו מוארים פחות ונקיים פחות. אמא שלה מתה כשהיתה תינוקת, ואבא שלה נישא לפלו, ובהמשך נולד אחיה (למחצה) הקטן, בריאן.

הספר הזה הוא סיפורן של שתי הנשים – רוז ופלו. בעיקר רוז. האינטרקציות ביניהן, והחיים בכלל.

אליס מנרו היא סופרת של סיפורים קצרים, בדרך כלל, וברוב ספריה אין ממש קשר בין סיפור למשנהו. לא כך בספר הזה. הספר מורכב אכן מסיפורים קצרים, אלא שיש ביניהם קשר והמשכיות; כל אחד מן הסיפורים הוא אפיזודה, פרק בחייה של רוז. וכל פרק חיים כזה הוא המשך כרונולגי של הפרק הקודם.

ולא, אין כאן עלילה סבוכה, או איזה עניין שצריך לבוא על פתרונו; יש כאן סיפור חיים, רגיל למדי, ובכל זאת, תחת קולומוסה של מנרו הופך לסיפור יחיד ומיוחד ונפלא לגמרי. כמו שמנרו יודעת.

רוז הלכה לבית הספר בהַנראטי, בית ספר שבו למדו כולם, בית ספר שבו היה עליה להתמודד עם מורות עייפות, שאינן מצפות ממך לדבר, רק שתהיי בשקט, שלא תפריעי למנוחתן בהפסקות, שלא תטרידי אותן בבעיות שיש לך בבית, או בבעיות שיש לך עם תלמידים אחרים, כי ילדים, כידוע, יודעים להיות אכזריים ביותר, רק כמשחק, כי "ככה זה ילדים", כי הם לא הכירו משהו אחר.

להמשיך לקרוא

Share

הפרטים שהושמטו – תומס ה' אוגדן

"' יש לי כמה מלים לומר לך, ואם לא אגיד אותן עכשיו, אני חוששת שלא אגיד אותן לעולם, אז בבקשה תקשיבי עד הסוף. זה ייקח רק דקה-שתיים. את צעירה, ועוד יש לך סיכוי לקבל כמה החלטות לפני שיקבלו אותן בשבילך. את צריכה לדעת שאם תתחתני ויהיו לך ילדים, ייקחו ממך את החיים שהיו לך. לא, האמת שאת תיתני אותם בחינם אם תסכימי להתחתן ולהקים משפחה, אבל רוב הנשים לא יודעות את זה ולא באמת מקבלות החלטה להקים משפחה, הן פשוט הולכות ועושות את זה. את צריכה להיות אשה חזקה מאוד כדי להחליט לא להתחתן ולא להביא ילדים, ואולי את כזאת ואולי לא, אבל אני רוצה שתקבלי החלטה על זה לפני שתעשי את זה, כי אם באמת תבחרי בחיים האלה, אני חושבת שתרגישי פחות מרירה בקשר לחיים שוויתרת עליהם.'" (עמ' 19)

ארל ומרתה נפגשו בקולג', ומתישהו נהיו לזוג. לא שהיתה שם אהבה גדולה, אבל הם מצאו נושאים משותפים ותחומי עניין דומים, והיה להם נעים מאד איש בחברת רעותו. ארל בא מחווה בקנזס והיתה לו שם משפחה אוהבת ותומכת, אב, אם, אחות ואח, שביניהם, בין האחים, היתה חברות מיוחדת. כזאת שנוצרת בתוך משפחות גרעיניות בקהילות קטנות, כשהאחים הם כל מה שיש לך בסופו של יום. מרתה באה מהיכנשהו, ולא סיפרה דבר על משפחתה.

ארל רצה להמשיך בלימודיו לתואר שני, ולהיות מהנדס.

מרתה רצתה לעסוק בספרנות, ובעיקר בשימור ספרים ישנים.

להמשיך לקרוא

Share

A God in Ruins – Kate Atkinson

a-god-in-ruinsEveryone always asks you what a novel is ‘about’… If you asked me that question about A God in Ruins I would say that it’s about fiction..” *

(מתוך: הערות המחברת בסוף הספר)

אלא שקצת לאחר מכן, אפשר אולי, אם רוצים או רוצות, להבין כי הספר הוא כתב פלסטר חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה

War is Mans’ greatest fall from grace..” *

… in the end, become itself sabage as we attacked the very people – the old, the young, women – that civilization is supposed to defend.” *

או שאולי הספר הוא בכל זאת בדבר בִּדְיון.

טדי, הילד האהוב במשפחת טוד, אחיה האהוב של אורסולה, גיבורת חיים אחרי חיים, Life after Life, לא נהרג במלחמה. טדי שנחשב למת איזשהו זמן, נפל בשבי בפעולת ההפצצה האחרונה שלו, ונחשב מת שמקום קבורתו לא נודע. אבל אחר כך נודע שהוא חי, ושהיה שבוי בידי הגרמנים.

והספר הזה מספר את סיפור חייו.

להמשיך לקרוא

Share

כּרוּך סביב צווארך – צי'ממנדה נגוזי אדיצ'יה

karuch-sviv-tzavarech_book-152x206ספר סיפורים, כל ספר סיפורים, כרוך אצלי בהתלבטות; האם להתחיל לקרוא? מתי להתחיל לקרוא? כי יש לי כלל (שלא תמיד אני עומדת בו, אבל אני מנסה) שאם כבר ספר סיפורים, כי אז בין סיפור אחד למשנהו צריכה להיות הפסקה. לאפשר לסיפור שזה עתה קראתי "לשקוע". אלא שאם אעשה הפסקה אחרי כל סיפור, מה אעשה בלילות לבנים, למשל, אם לא אוכל להמשיך לקרוא? ואם אמשיך, האין אני מקפחת סיפור זה או אחר?

ובכלל – סיפורים קצרים צריך לדעת לספר; צריך לדעת לתמצת חיים שלמים, לעתים, למספר מצומצם של משפטים ומלים, כדי שיישאר מקום גם לסיפור, וגם למה שמאחוריו, מה שלא מסופר, ולהפעיל את הדמיון. ולא כל מספר או מספרת של סיפורים קצרים אכן נחנו ביכולת הזו. ההיסוס גדל לאחר שהתוודעתי לספר או ספרים אחרים של אותה סופרת או אותו סופר, שהם רומנים, או לפחות נובלות, ואת יכולותיהם כמספרי רומנים אהבתי מאד, ואז גדל החשש שמא יאבד קסמם בעיני.

אבל אין זה המקרה כאן; את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה פגשתי פעם ב"היביסקוס סגול", שקראתי בעקבות המלצות נלהבות של חברות וחברים בפורום הספרים שהיה בטמקא, ומאד אהבתי אותו. מאד. לכן, את "כּרוּך סביב צווארך" קניתי באחת מאותן קניות של הרבה ספרים למדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ושם היה מונח מספר שנים, עד עתה. ועתה הגיע זמנו.

להמשיך לקרוא

Share

קלריסה – שטפן צוויג

%d7%a7%d7%9c%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%94. "..הנוטש את הרגליו אינו אלא שב ומוצא את עצמו." (עמ' 50)

ספרון צנום, לא שלם כי מעולם לא הושלם, אך מכיל עולם ומלואו.

יש בו מניפסט חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה, המלחמה ככלי ליישוב סכסוכים, המלחמה ככלי להאדרת מלכים ורוזנים וקציני צבא בכירים וגנרלים כמובן, המלחמה ככלי במשחקי כבוד, המלחמה ההופכת חייהם של האנשים והנשים ה"פשוטים" והאלמונים על פיהם, ומשנה סדרי עולמם (בהנחה שיישארו בחיים בסופה).

"..ארץ אינה נמדדת לפי מתיה הגדולים. לפי החיים בה היא נמדדת. אבל ודאי וּודאי שלא לפי אישיה הבכירים והעליונים – באלמונים שבה היא ממשיכה לחיות. .." (עמ' 73)

ועוד יש בו בספר ביקורת נוקבת על מעמדן של נשים בחברה והחוקים הפטריארכליים המטופשים ששררו ושוררים בחלקם עד ימינו, המכתיבים דרכי חיים, ומונעים, בעיקר מנשים, את היכולת לחיות את חייהן ללא שיפוט וללא הכתבה.

ויש גם ביקורת על החלוקה המעמדית.

וכמובן – יש סיפור. סיפור שלא נגמר, משום שצוויג מעולם לא השלים את כתיבתו. וחבל שכך, כי איך נדע? וטוב שכך, כי כך נוכל לבחור לעצמנו את המשך הסיפור ואת סופו, ורק יחסרו לנו שפתו הנפלאה ותאוריו החיים של צוויג.

להמשיך לקרוא

Share

הנערה הכי בת-מזל בעולם – ג'סיקה נול

%d7%94%d7%a0%d7%a2%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%91%d7%aa-%d7%9e%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9dבתחילה קראתי את הכתבה / ראיון שפורסם ב"הארץ" עם ג'סיקה נול, הסופרת, וכבר ידעתי שארצה, מתישהו לקרוא את הספר הזה.

אחר-כך, גילית חומסקי פרסמה את המלצתה על הספר הזה, והבנתי שלא רק שאקרא את הספר הזה, אלא שאעשה זאת בהקדם האפשרי.

ובצדק גמור.

הספר הזה מוקדש "לכל הטיפאני פאנליות בעולם. אני יודעת." מין הקדשה סתומה מעט, שתתברר בהמשך, עם קריאת הספר.

טיפאני פאנלי, שעכשיו היא אן-תיכף-האריסון, היא הנערה הכי בת-מזל בעולם. מפרברי פילדלפיה, מאם שמתאמצת, כל הזמן מתאמצת, לעלות במדרג החברתי (עד כדי כך שהיא נוסעת בב-מ-וו בת שבע, מקרטעת, ובלבד שלא תשפיל עצמה לקנות הונדה חדשה), מתיכון שבו נחשבה לאחת מן הבלתי נחשבות / בלתי מקובלות משום מוצאה הלא-מספיק-עשיר, הגיעה למגורים בניו-יורק, אירוסין עם לוק האריסון (כסף, הרבה כסף,  ישן, בית בננטקט, אצולה), משרה נחשקת במגזין נחשק לנשים. סיפור הצלחה.

להמשיך לקרוא

Share

מוּרם מעפר – ז'וזה סאראמאגו

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%9d-%d7%9e%d7%a2%d7%a4%d7%a8"… הלוא הרעה החולה שלנו היא ההנחה שרק הדברים הגדולים חשובים, עליהם אנחנו מדברים, ואז, כשאנחנו רוצים לדעת מה היה, מי היה, מה אמרו, אנחנו מתקשים." *

פורטוגל, מה אנחנו יודעות ויודעים עליה? אם הקשבנו הקשב היטב בשעורי הגיאוגרפיה וההסטוריה בימינו בתיכון או בחטיבה, ודאי נזכור את חלקם של הפורטוגלים במסעות לגילויי ארצות חדשות ונתיבי ים חדשים, אי אז במאות ה- 15 וה-16. אולי נזכור את מקומה של פורטוגל כמקום מעבר לסחורות (כולל סחורה אנושית) בין אפריקה לבין העולם החדש.

מי שהקשיבה עוד קצת בשעורי ההסטוריה היהודית, תזכור וודאי את מקומם של היהודים בספרד, שכדי להמשיך בחיים כאזרחים במקום נאלצו, בדרך זו או אחרת, להמיר דתם, ורבים מהם המשיכו לקיים בסתר מנהגי יהדות, ונקראו "אנוסים", מנהגים הממשיכים להתקיים עד היום, גם אם המקיימים אותם נוצרים גמורים, שאין להם כל קשר ליהדות.

מי שביקרה בפורטוגל במהלך השנים האחרונות זוכרת ארץ רחבת ידיים, עם מונומנטים נאדרים לזכרם של המגלים, או המושלים והמלכים בעבר, כבישים ארוכים ארוכים, לא צפופים מדי, לא צפופים כלל. רצועת חוף יפה עד להדהים, מגדלורים בנקודות מפתח, אנשים מאירי פנים.

להמשיך לקרוא

Share